תמורות בבית הספר

במהלך השעות הרבות בהן נמצאים ילדים ובני נוער במסגרת בתי-הספר, נרקמת ביניהם לבין הצוות החינוכי מערכת יחסים. זה פשוט ומובן.

מה שאולי עשוי להיות פחות נראה לעין, זה שאנו, המבוגרים האחראים, בעלי הידע והסמכות (כן, עדיין! למרות אוטוסטרדת המידע והפוסט-מודרניזם) --הולכים ומתגבשים בעבור התלמידים כ-'אובייקטים'.
 'אובייקט', בשפה הדינמית, הנו זה שהסובייקט (במקרה זה התלמיד), רואה כדמות משמעותית באופן אישי עבורו, דמות אשר תהפוך אט אט לחלק מקורפוס החיים הפנימיים של התלמיד/ה. דמות אשר נותנת עצמה להפנמה.

המשמעות המיידית הנה, שבין התלמיד למורה מתקיימת מערכת יחסים חבויה ברובה מעיני שני הצדדים ('יחסי אובייקט' בשפה הדינמית).
 למשל, מאחורי הקלעים של מערכת שנדמית כשקטה ואפילו אגבית, עשויים להתחולל דרמות פנימיות שכוללות העברה והעברה נגדית (transference), הזדהויות השלכתיות הדדיות (projective identifications), התנגדויות (resistance) ועוד מהלכים רבי עוצמה, ברובם לא-מודעים לשני הצדדים.

וזהו תחילתו של מה שנמצא מתחת לקצה הקרחון', תחתיו גועשים מערכים עשירים ומגוונים של הגנות למיניהן, פיצולים והשלכות, הכחשות והדחקות, אידאליזציות ודווליואציות, אם למנות כמה מהם.

העין, ובעקבותיה התגובה, עסוקים לרוב במה שאנו מכנים 'ביטויים בפעולה' (acting out), הלא הן ההתנהגויות הנצפות.

במסגרת קבוצה זו נבקש - באחריות מפליגה בוודאי, אך גם כזו שאינה מסרסת את הבקשה להרחבת ראיה - להקשיב, ולהכיר רבדי נפש נוספים המוסווים באמצעות התנהגות זו או אחרת.

אנו מאמינים שמאחורי כל התנהגות ישנו דיבור פנימי, פעמים רבות מפתיע ובלתי צפוי, שצמא לתרגום, שמבקש קול. 
 איננו מבקשים להפוך כל איש חינוך למטפל דינמי. לשם כך נדרשת הכשרה, התאמנות והתמסרות רבות שנים.
 עם זאת, להבנתנו, אנשי חינוך שיסכימו ללמוד להיות קשובים בזהירות לקולות עלומים אלו, יוכלו להגיב באופן מותאם הרבה יותר לצרכיו הפנימיים של התלמיד וההורה, כמו גם לאלו שלהם עצמם.